החלטה בתיק ת"א 39742-01-12

לפני בקשת התובעים למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על הנתבע לבטל את רשות המעבר שניתנה לתובעים לצורך הפעלת עסק של שייט קיאקים, עד להכרעה בתובענה, תוך חיוב הנתבע בהוצאות הבקשה.

רקע

•          ביום 20.1.1989 נחתם הסכם בין קיבוץ שדה נחמיה (להלן- הנתבע) לבין חברת מקור הירדן בע"מ (להלן- התובעת 1).

•          ביום 3.3.1993 הוארך ההסכם הראשון (בהתאם להחלטת האסיפה הכללית מיום 21.2.1993) בעשר שנים עד ליום 31.10.2003.

•          ביום 3.8.2003 נחתם בין התובעת 1 לבין הנתבע הסכם ביחס למתחם החדש.

•          ביום 20.4.2007 נחתמה תוספת להסכם בין הנתבע לתאי ווילג' בע"מ (בשמה הקודם- רפטינג החצבני בע"מ) (להלן- התובעת 2).

•          לטענת התובעים ההסכם הינו לתקופה שלכל הפחות תסתיים בשנת 2028, עם אופציה ל- 25 שנים נוספות. לטענת הנתבע, ביום 30.10.2010 הסתיימה תקופתו של הסכם מול התובעת 1. ההסכם מול התובעת 2 עודנו בתוקף.

נימוקי הבקשה

1.         התובעים טוענים, כי במסגרת ההסכמים עם הנתבע, הוענקה להם זכות מעבר בלתי הדירה בתמורה, לשם הובלת אורחים לצורך פעילות שיט קיאקים. מטרת ההסכם הראשונית הינה, מתן זכות להפעלת נופש פעיל של שייט בנהר הירדן.

2.         וכן, במסגרת ההסכם מיום 20.4.2007 חברת רפטינג חצבני בע"מ באה במקום התובעת 1 וכל הזכויות והחובות ל- 25 שנים הבאות שהיו לתובעת 1 עברו לתובעת 2 (שאז הייתה ידועה בשם חברת רפטינג חצבני בע"מ).

3.         התובעים ממשיכים וטוענים, כי במשך כל השנים, זכות השייט בירדן הייתה שרירה וקיימת והייתה הבסיס לכל ההתקשרויות בין הצדדים. ההסכם עם התובעת 1 טרם פקע, זכות המעבר שניתנה במסגרת ההסכם עם התובעת 1 שרירה וקיימת.

4.         טענה נוספת בפי התובעים היא, כי מדובר בזכות ברישיון מפורש שניתן בתמורה ובהתנהגותו האקטיבית של הנתבע. לכן, עד לתום ההסכם עם התובעת 2 אין הוא רשאי להפסיק את זכות המעבר שניתנה לתובעים. זכות המעבר הועברה לתובעת 2 ובכל מקרה ההסכם בין התובעת 1 לנתבע, במסגרתו מודה הנתבע כי נתן זכות מעבר לתובעת 1, כולל חיובים שלובים שטרם בוצעו על ידי הנתבע ולכן טרם פקע ופג.

5.         טענה נוספת אחרת בפי התובעים היא ,כי בתחילת ההתקשרות העניק הנתבע לתובעים זכות מעבר שלא נזכרה בהסכמים הכתובים וזכות המעבר צמודה לזכות השייט שמפעילים התובעים. זכות המעבר הינה בדרכים הנשלטות על ידי הנתבע ומובילות לנחל ומשמשות את התובעים להובלת לקוחותיהם לנקודת תחילת פעילות השייט בנחל. זכות המעבר הייתה בעבר פתוחה לכלל הציבור, אך גם כאשר הוגבלה על ידי הנתבע אשר הקים שערים בפתח לאותן דרכים, הוא הודיע ונתן מפתחות לשערים בידי התובעים.

6.         לבסוף טוענים התובעים, כי כל טענות הנתבע אינן שוללות את מתן הזכות מתחילה, ומתרכזות בסיומה. הנתבע מודה שהזכות אכן ניתנה אך לטענתו הזכות תמה ופקעה. שינוי המצב הקיים והפסקת השימוש שעשו ועושים התובעים בדרך מזה עשורים, תגרום נזק כספי לתובעים, היכול להביא לקריסתם הכלכלית. מתן הצו ישמר את המצב הקיים מזה עשרות שנים, ללא כל גרימת נזק לנתבע. מדובר בתביעה מבוססת ומדובר בזכות שקיומה לא נתון בספק והנתבע מודה בקיומה למרות שאינה מוזכרת במפורש בהסכמים הכתובים.

נימוקי התגובה

7.         הנתבע מתנגד לבקשה וטוען ,כי רשות המעבר ניתנה בעבר לתובעת 1 המנהלת עסק קיאקים בשנת 1989 מכוחו ניתנו זכויות באתר מקור הירדן לרבות הזכות להפעיל עסק הקיאקים.

8.         לטענת הנתבע, ביום 30.10.2010 הסתיימה תקופתו של הסכם זה. ההסכם הינו הסכם לתקופה קצובה ועם סיום תקופתו פקעו חיובי הנתבע אשר נבעו מכוחו לרבות רשות המעבר. התובעים לא הצביעו על מקור כלשהו לטענה, כי הנתבע עודנו מחויב בחיובים על פי ההסכם שתקופתו תמה. עם פקיעת ההסכם מכוחו ניתנה רשות המעבר, פקעה גם רשות זו. בין היתר מאחר שהליך זה איננו כולל סעד של אכיפת הסכם, לא ניתן לאכוף על הנתבע חיוב מכוחו שפקע.

9.         הנתבע טוען ,כיהתובעת 2 המחזיקה בשטח נפרד מאתר מקור הירדן (הסמוך לו) לא מנהלת באתר זה או אחר עסק של קיאקים. התובעת 2 לא החזיקה מעולם בעצמה ברשות המעבר. לטענתו, אותה תוספת משנת 2007 שנחתמה בין התובעת 2 (בשמה הקודם) לבין הנתבע לגביה טוענים התובעים כי היא מהווה מסמך העברה של כלל זכויותיה של התובעת 1 כלפי התובעת 2 מוגבלת אך ורק לזכויותיה של התובעת 1, אשר נבעו מהתקשרותה מול הנתבע בקשר עם שטח נפרד, אשר בו לא נערכת כלל פעילות קיאקים.

10.       כן טוען הנתבע ,כי הזכות בהליך זה הינה רשות מעבר אשר מעצם טיבה ניתנת לביטול על ידי נותנה. לטענתו, התובעים לא הציגו כל אסמכתא לפיה רשות המעבר דנן הינה בת אכיפה.